בקבוצה שאני מנהלת בפייסבוק - התעוררות רוחנית והסכנות שבדרך, עלתה שאלה מאחד החברים בנוגע לקונפליקט שכיח בשיח הרוחני. התשובה שעניתי לו היתה ברוח התקשורת המקרבת (Nonviolent Communication) - גישה מדהימה להתבוננות ועבודה עם קונפליקטים מחד, ולשינוי תודעתי ראדיקלי מאידך.

שאלה:

שמתי לב, שיש את אלו שהחוויות הטרנספורמטיביות שלהם הובילו אותם לשמיטת הקארמה האישית. כלומר, אובדן מסוים של הזדהות עם סיפור הרקע האגואי ונסיבות התהוותו. ונדמה לי שלעיתים הם נתפסים כמאוד לא רגישים, פוגעניים ושלל כינויים שליליים שמתעצמים אקספוננציאלית - כאשר הם מגיבים בצורה שונה מהמקובל למי שחווה הזדהות עמוקה עם כאב כזה או אחר, ומצפה לתגובה מסוימת. וזו נראית לי כמו אי הבנה מהותית, שחוזרת על עצמה, באינטרקציות שהופכות לאלימות במהירות מפתיעה.

כיצד שני הצדדים האלו יכולים להיפגש בצורה רכה?

התשובה שלי:

קודם כל אני רוצה להתייחס לשאלה ששאלת בסוף - "כיצד שני הצדדים האלו יכולים להיפגש בצורה רכה?"

התשובה שלי היא - באמצעות יציאה מהתפיסה ההישרדותית והרווחת בחברה שלנו (מה שעוד יותר מקשה על כל העניין, כי זה לא רק ביולוגי אלא גם חברתי) - שהשני הוא אוייב מסוכן שמאיים על הקיום שלי ולכן עלי להתגונן בכל דרך - לכדי אימוץ גישה של סקרנות וחקירת החווייה וראיית העולם של השני.

קל להגיד. אבל איך עושים את זה? מתרגלים כל החיים… התהליך של היציאה מהתודעה שאנחנו נולדנו אליה ורגילים אליה לכדי אימוץ של תודעה שונה בתכלית, לא נגמר אף פעם. אני הגעתי לזה דרך תקשורת מקרבת, שפשוט פתחה לי את העיניים ואת הלב בצורה יוצאת דופן. לא פגשתי שום דבר דומה לזה לפני כן.

בזכות הגישה של תקשורת מקרבת אני יכולה הרבה יותר להתחבר לכאב של כל צד במשוואה, לא משנה איזו משוואה זאת. אני יכולה הרבה יותר לצאת מעצמי ולשים את עצמי בנעליים של האחר, באשר הוא. וזה לא קל בכלל, למעשה זה מאמץ תודעתי עצום, ויש לא מעט מצבים שאני לא מצליחה (כשאני מופעלת רגשית, בעיקר, כי אני בעצמי שבויה בסיפור שמישהו אחר מאיים עלי, גם אם זו לא בהכרח המציאות), אבל אני מסוגלת לעשות זאת הרבה יותר מבעבר. לראות את התמונה הגדולה. לראות את האנושיות שבכולם, את הטרגדיה שבכל כך הרבה התנהגויות אנושיות.

אני מתייחסת לזה כטרגדיה כי לרוב המוחלט של האנשים יש כוונות טובות, כלפי עצמם בוודאות, והמון מהפעמים גם כלפיי אחרים, אבל התוצאה של המעשים שלהם כל כך מפספסת את המטרה של כוונת הלב שלהם. להתחבר לכוונות האלו, ללב שמאחורי ההתנהגות הטראגית הזאת, זה מה שמעורר בי חמלה כלפיהם, כלפי האנושיות שלהם.

יש סיסמה ידועה בתקשורת מקרבת, והיא - "מאחורי כל צרחה יש צורך". לא משנה כמה המעשים של האחר הזויים בעינינו, עד כמה אנחנו פשוט לא יכולים להתחבר אליהם ולהבין אותם... לזכור שיש מאחוריהם איזשהו צורך אנושי שמחפש להתמלא עושה משהו לתודעה שלנו, מרכך אותה קצת.

וזה לא שאנחנו אמורים להסכים בהכרח עם הדרך שבה האחר בוחר למלא את הצורך שלו. אמפתיה לא שווה הסכמה. אמפתיה היא חיבור ללב, לצרכים שמשותפים לכלל האנושות (לכולנו יש צורך בביטחון, נראות, אמון, חופש, אוטונומיה וכו'). צרכים שמגלים את עצמם בכאן ועכשיו, באינטרקציה עם האדם הספציפי הזה. כשמתחברים אליהם אפשר ליצור בסיס הרבה יותר טוב של אמון הדדי ותקשורת מיטיבה, שממנה יכולות (הרבה פעמים) לצמוח דרכי התנהלות אחרות.

אז הדרך בעיני ששני הצדדים יפגשו בצורה רכה, היא אם שניהם זוכרים להחזיק בלב שלהם את הצרכים והכוונות הטובות של הצד השני, יחד עם הכרה בטראגיות של כל הסיטואציה. כל זאת תוך כדי שהם מסוגלים להיות אמפתיים לעצמם.

זה באמת כואב כשלא מצליחים לתקשר ולהגיע לחיבור והבנה הדדית. יחד עם זאת, שיח על הצרכים שלנו בשלב ראשון, במקום על דרכי התנהלות (אליהן מגיעים אחר כך), הרבה פעמים עוזר ליצור חיבור והבנה הדדית. וזאת מיומנות נרכשת. כל אחד יכול ללמוד את זה. העניין הוא לתרגל… כי לדעת את זה באופן תיאורטי ממש לא מספיק.

עד כה דיברתי על קונפליקטים בכללי, כי בסופו של דבר קונפליקט הוא קונפליקט. גם לנושא שהצגת כאן יש את אותם מאפיינים של כל קונפליקט באשר הוא.

במקרה הזה, מצד אחד של המשוואה יש אדם שחש שהוא עשה דרך מסוימת שהובילה אותו לא להזדהות יותר עם פצעי העבר שלו, ורוצה לעזור לאחרים להתגבר על- ולצמוח מ- הפצעים שלהם. הוא מאוד מאוד רוצה לתרום לעולם ולאנושות, והוא גם פשוט רוצה לבטא את עצמו, לדבר על הדרך שהוא עשה ועל הפרספקטיבה שלו על דברים.

מהצד השני של המשוואה יש אדם עם פצע פתוח וכואב, שמאוד זקוק לנראות ולרגישות בכל מה שנוגע לפצע הזה. כל נגיעה שם ממש כואבת, ואם מישהו אומר משהו שבטעות לוחץ על הפצע הזה בחוזקה, הפצע מתחיל לדמם והכאב נהיה גדול מנשוא. ברגע הזה, כל מה שהוא יכול לעשות הוא לקלל את האמא של מי שלחץ לו על הפצע, ולהגן על עצמו מהאדם הזה בכל דרך אפשרית. מהסיבה הזאת הוא חווה את האדם האחר כלא רגיש ופוגעני, ואף מסוכן גם לאחרים (כלומר עולה פה צורך להגן על אחרים מפני פגיעה דומה).

מכיוון שכולנו חיים פה ביחד, עם הפצעים אחד של השני, זה רצוי ומומלץ להתוודע לרגישויות שעשויות להיות לאנשים סביב נושאים נפיצים. אלו נושאים שמכילים בתוכם מטען גדול מאוד של כאב שלא עבר ריפוי. וזה יכול להיות גם כאב חברתי ובין דורי, לא רק אינדיווידואלי. בסופו של דבר אף אחד כאן לא המציא את הגלגל. המטענים והתופעות הללו קיימים בתרבות שלנו אלפי שנים.

יחד עם זאת, זה לא אומר שלדון על נושאים נפיצים צריך להיות טאבו, או שמי שרוצה לדון בהם צריך לפחד על חייו שמא יסקלו אותו בכיכר הכפר (או בגרסתה נכון לימינו - ברשתות החברתיות). חסימה מוחלטת של חופש הביטוי זהו מצב מסוכן לכלל החברה.

העניין הוא, שמי שרוצה לדון על נושאים נפיצים, מוטב לו אם יהיה מודע לרגישויות הסובבות את הנושא, וידבר עליהן, ממש יתמלל אותן, לפני שהוא מדבר על האג'נדה שלו, כדי שכל מי שפצוע סביבו יוכל להרגיש מובן יותר ולקבל נראות והכרה, בתור התחלה. זה יכול לעזור משמעותית בלהפחית את המגננות ולאפשר תקשורת קשובה יותר גם בהמשך.

זה לא אומר שזה יהיה מושלם, ולעיתים תוך כדי השיח יהיה צורך לחזור לאמפתיה 10 פעמים על כל פעם אחת של העברת מסר ראדיקלי אחר. אבל לפעמים רק ככה יש סיכוי שהמסר יצליח לעבור, מתוך חיבור והבנה הדדית.

להחזיק בידיים שלנו את הלב של אנשים אחרים זאת משימה מאוד מורכבת ורגישה, שהיא אמנות של ממש.

עכשיו… זה לא אומר שאנחנו אמורים להיות תמיד אמפתיים ורגישים לאחר, בכל מחיר. לפעמים אנחנו לא מסוגלים להיות, בגלל העניינים שלנו עם עצמנו, וזה ממש בסדר. רק חשוב שנדע שיש לזה השלכות, ושניקח אחריות עליהן (אם אנחנו בטעות לוחצים על פצע של מישהו, זה טבעי שרוב הסיכויים שנקבל ריקושט). כמו כן, שנזכור שאנשים אחרים הם לא אנחנו… וזה שאנחנו עשינו דרך מסוימת, לא אומר שהיא מתאימה ונכונה לכולם בכל שלב בחייהם.

כשאנחנו נמצאים בצד הנפגע, שלחצו לו על הפצע, מה שאנחנו ממש צריכים באותו רגע זה אמפתיה לכאב שלנו, שמישהו יראה אותנו. מה שהכי עוזר לרוב הוא ללכת ולדבר עם מישהו שאנחנו סומכים עליו. אבל אם אנחנו לא יכולים לקבל אמפתיה ממישהו אחר באותו רגע, כדאי לפתח את היכולת לתת אותה לעצמנו, ונתחבר לצרכים שלנו, שמתוכם מגיעה הצרחה הזאת ("מאחורי כל צרחה יש צורך", כן?).

אם בתוך כל זה אנחנו מצליחים איכשהו לנשום ולהשהות את התגובה שלנו כלפי האדם האחר, מה טוב. מה שיכול לעזור לנו שם הוא להיזכר בכך שהאדם האחר לאוו דווקא ניסה לפגוע בנו, אלא שהוא לא היה מודע לפצע שלנו ולכן לחץ עליו בטעות. וגם, שמכיוון שהוא אדם שונה מאיתנו הוא רואה דברים בצורה שונה, וזה לא אומר עלינו שום דבר. זה לא אומר שאנחנו צריכים להיות או לעשות מה שהוא חושב. ואולי אולי אחרי כל זה, גם ננסה לשער מהם הצרכים שמתוכם הוא פעל, ונתחבר אליהם, גם אם אנחנו לא מסכימים לאופן שבו הוא פעל.

וגם כאן - זה לא אומר שאנחנו אמורים להיות תמיד מכילים ולהשהות את התגובה שלנו, או תמיד לנסות לראות גם את הצד השני. זה ממש טבעי שאם אנחנו מוצפים רגשית, הדבר האחרון שנהיה מסוגלים לעשות זה לראות את הצד השני או להיות מכילים. רק חשוב שנדע שיש לזה השלכות, ושניקח אחריות עליהן. אם אנחנו מתגוננים, רוב הסיכויים שגם בצד השני תתעורר תגובת מגננה. ואין פה אשמים, או מישהו שהוא "לא בסדר". זאת פשוט הדינמיקה שנוצרת.

אם אנחנו חוששים מכך שהאדם האחר עשוי לפגוע באנשים נוספים - למצוא את הדרך לתקשר את החשש שלנו באופן בהיר, להסביר את עצמנו מבלי להאשים אותו, אלא להיות ענייניים, ואולי אף לתקשר את הניחושים שלנו לגבי מה הצרכים שמתוכם הוא פועל - כל אלו עשויים להעלות את הסיכויים לכך שהוא יקשיב לנו, יראה אותנו, ושההבנה שלו על הסיטואציה תתרחב.

גם כאן, זאת אמנות מורכבת ולא פשוטה שדורשת הרבה תרגול. וחשוב שנזכור לתת לעצמנו הרבה אמפתיה תוך כדי, ונעשה כמיטב יכולתנו לשחרר את הציפייה שהיא תגיע מהצד השני (כי אם לא נעשה זאת, אנחנו כנראה נתאכזב המון).

אז אכן, כל עוד יש קונפליקט, יש אי הבנה מהותית.

העניין עם קונפליקטים הוא שהם תמיד ברמת הפעולות/דרכי הפעולה, ולא ברמת הצרכים. כשמדברים על- ומבינים את- הצרכים אחד של השני, לרוב נוצרת הבנה הרבה יותר גדולה (מכיוון שאלו צרכים אנושיים שמשותפים לכולנו), ומשם גדל הסיכוי לשיתוף פעולה במציאת דרכי פעולה שעובדות טוב יותר לכולם.