מאת: טליה מיכאלי

הדרך הרוחנית מלאה בסתירות ופרדוקסים, באופן מובנה. זה כך מכיוון שהקיום, מנקודת המבט שלנו, הוא פרדוקסלי מעצם טבעו.

מהסיבה הזו, כל טענה שאנחנו טוענים, כל מילה שאנחנו מוציאים מהפה, היא לא אמת מוחלטת, היא חלקית/יחסית.

הסיבה שאני מתייחסת לטענות שונות כאל אמת יחסית, היא מכיוון שבמציאות הדואלית לא קיימת אמת מוחלטת (להלן אמת מוחלטת - פרדוקס). לכן, גם המאמר הזה הוא לא אמת מוחלטת מתוקף היותו אובייקט חלקי שקיים בתוך תודעה אחדותית.

אמת מוחלטת היא מה שכולל את הכל, הכל כולל הכל. השחור והלבן, היין והיאנג, הדעות, הטענות והמחשבות של כל מי שקיים, יחד עם כל שאר הדברים שקיימים. היא הווייה שכוללת הכל אך בו זמנית גם ריקה לחלוטין, מחוסרת אובייקטים. מתוקף היותה כזאת, אי אפשר לדבר אותה. כל דבר שנגיד עליה, לא יהיה היא.

כשמתבוננים על המציאות מהפרספקטיבה הלא דואלית, האחדותית, אין שום בעיה עם פרדוקסים. הם כבר לא נראים פרדוקסליים, כי הם פשוט כבר לא קיימים. כל האמיתות החלקיות מסתדרות אחת עם השנייה בצורה מופתית, בשירות הקיום.

אך בחווייה האנושית החלקית שלנו, כשאנחנו בטוחים ב-100% באיזושהי אמת שלדעתנו היא נכונה, אך למעשה היא יחסית, יום אחד המציאות באה וחובטת לנו בפרצוף, ומגלה לנו שהיא מורכבת יותר מהדעות שלנו עליה (בהנחה ואנחנו מוכנים לקלוט את המסר).

הרבה פעמים כשאני מדברת או מפרסמת תוכן רוחני בנושא מסוים, אני משתדלת גם להציג את הזווית ההפוכה לו, או לפחות לנסח את הדברים באופן רך יחסית ולא חד משמעי. אמנם אני לא עושה זאת תמיד, מכל מני סיבות, אך זה משהו שאני שואפת אליו.

לאנשים מסויימים זה יראה כאילו אני לא סגורה על עצמי, הדעות שלי לא מגובשות, אני לא נחרצת מספיק... או לחילופין, שמכיוון שאני מציגה זווית ספציפית בזמן מסוים, זה אומר שאני תמיד לוקחת את הצד הזה, ומאמינה לחלוטין באמת הזאת.

מה שקורה לי במציאות הוא שאני יכולה כמעט תמיד לראות אמת יחסית בכל טענה. ואני אומרת כמעט, כי גם לי יש bias לפעמים, ואני לא מכחישה אותו. לפעמים גם אני מאמינה לחלוטין לסיפורים שלי על המציאות, אפילו לא מעט פעמים. יחד עם זאת, יש לי תמיד שאיפה לבחון את עצמי לגביהם. לפעמים אני מצליחה בזה יותר ולפעמים פחות.

למעשה, אני לא חושבת שבאמת אפשר להיות בגוף אנושי מבלי שתהיה לנו מערכת אמונות מוצקה על דברים מסויימים. גם אם הגענו לשלב בהתפתחות שלנו שבו מערכת האמונות המוצקה הזאת כמעט ולא קיימת, יהיה בתוכנו משהו קטנטן וערמומי שהיא עדיין תהיה קיימת בו. מהסיבה הזאת, לדעתי, החקירה נמשכת לנצח (כל עוד אנחנו חווים את הקיום מתוך גוף אנושי, בחוויית מציאות דואלית, ועוד לא התאחדנו עם המקור), ואל לנו לחשוב שהגענו לאנשהו.