רוחניות חומלת

מאת: טליה מיכאלי

כחלק מהמסע שלי בעולמות הרוח, אני מהרהרת בכל מיני אמרות רוחניות, שגורות יותר ופחות, מנסה ללמוד מהן, להפריד בין עיקר לתפל, לבדוק איפה הן פוגשות אותי ואיזה תחושות ורגשות הן מעלות בי, לראות איך והאם הן רלוונטיות אלי ואיך ביכולתי להחיל אותן על חיי היומיום שלי.

עם הזמן הבנתי שכל אמרה רוחנית באשר היא, ניתן לפרש בכל מיני דרכים. הפרשנות שתלמידים/מחפשים רוחניים ומורים רוחניים הרבה פעמים נותנים לאמרות האלו הוא לא אמפתי במיוחד. כלומר, זוהי פרשנות שכל הזמן מנסה להוכיח לנו איפה אנחנו לא בסדר או לא מספיק, ואיך אנחנו צריכים להיות אחרת מאיך שאנחנו כרגע.

כתוצאה מפרשנויות שכאלו, מורים רוחניים עשויים להרגיש עליונות ערכית על התלמידים שלהם, ובכך לגרום לתלמידים שלהם להרגיש רגשי נחיתות תמידיים ולהיות במרוץ לשינוי פנימי, כי הם מאמינים שהם לא ראויים להיות אהובים כפי שהם. כל מרחב היחסים בינם לבין עצמם ספוג באשמה, בושה ופחד. מתוך מצב שכזה, זה רק הגיוני שיווצרו קבוצות כיתתיות חדשות כל הזמן.

אך גם אם אדם אינו מצטרף לארגון או מתמסר ללימוד של מורה כזה או אחר, עדיין הוא יכול בינו לבין עצמו לשפוט את עצמו על כמה שהוא לא "מפותח מספיק" בשביל לעשות You name it... כי הוא שמע את ההרצאה של המורה ההוא, היה בסדנה ההיא, או קרא משהו בספר כלשהו.

כמה קל ואוטומטי לנו לשפוט אחרים ואת עצמנו על כל דבר ועניין (אני עשיתי דוקטורט בשיפוט עצמי, שהתחיל כנראה אי שם בסביבות גיל 4-5), ועד כמה זה מזיק והרסני לבריאות הנפשית והפיזית שלנו. יחד עם זאת, זה לא שאנחנו אמורים לא לשפוט יותר לעולם (כי זה עוד מאותו הדבר - לא מציאותי ולא חומל). השאלה היא איך ניתן להביא אמפתיה וחמלה לכל מצב שבו נהיה באשר הוא, כולל לשיפוטים ולשופטים.

מתוך כל זה, אני וערן טייכר, בן זוגי, התחלנו את פרוייקט "רוחניות חומלת":

אנחנו לוקחים אמרה רוחנית שגורה, ומציגים דרכים שונות שניתן לפרש אותה - בצורה שיפוטית שעשוייה להיות מסוכנת או בצורה חומלת שנותנת מקום וקבלה לעצמנו כפי שאנחנו. חשוב לנו להציג את הדברים גם מצד המורה וגם מצד התלמיד, על מנת לעמוד על ההבדלים שבין התפקידים השונים שאנשים לוקחים על עצמם, ואיך התפקידים הללו עשויים להביא לפרשנויות שונות של האמרה הרוחנית ושל המצב הנידון.