מאת: טליה מיכאלי

אני רוצה לשתף אתכם טכניקה להקלה ושחרור של סבל, נפשי וגופני. אני מתוודעת אליה יותר ויותר בשנים האחרונות והיא מחוללת פלאים בחיי, מאפשרת לי להתמיר רגשות קשים וכאבים גופניים ופותחת לי את החקירה הרוחנית למקומות חדשים ומפתיעים (אני באמת מופתעת שזה עובד, כל פעם מחדש).

הידע הזה הוא ראדיקלי ביותר, קשה לתפוס אותו בהתחלה ועולות כלפיו שלל התנגדויות מחלקים בתוכנו שמפחדים לאבד שליטה, שמפחדים לשנות את הדרך המוכרת שלהם להתנהלות כדי להתנסות במשהו שונה באופן מהותי. אך ברגע שהאסימון נופל (ומיושם באופן קבוע) הוא משנה חיים לחלוטין. אני לא יכולה לתאר לכם עד כמה זה פרייסלס.

כמו כן, הידע הזה לגמרי לא תיאורטי. אפשר להבין אותו רק אם חווים אותו. הקסם קורה רק אם באמת מתרגלים ומיישמים אותו ביומיום (רצוי עם הדרכה נכונה בהתחלה, עד שקולטים את העניין).

בכל תורות הסוד הידע הזה קיים, אבל הוא הרבה פעמים מוסתר מתחת להרבה רעש מנטלי, ידע תיאורטי, עשה ואל תעשה... כל זה מקשה עלינו להבדיל בין העיקר לטפל. אנחנו לומדים במשך שנים כל מני גישות רוחניות, מתרגלים כל מני תרגולים, ולא מצליחים להגיע למהות. אנחנו נאחזים בדברים "שצריך לעשות" במקום להיות ישירות, באינטימיות, עם החווייה שלנו ברגע הזה, איפה שהחיים תמיד קורים. עכשיו. תמיד כאן ועכשיו.

המהות בעבודה עם רגשות כואבים או עם כל דבר אחר בחווייה שמעורר סבל, הוא לא להתנגד אליו, כי התנגדות יוצרת התנגדות. זה חוק פיזיקלי. כשלא מתנגדים מאפשרים לשינוי הטבעי לקרות מעצמו, מכיוון שהכל תמיד משתנה, כל הזמן.

לפי הגישה הנון דואלית, הדבר היחיד שלעולם לא משתנה הוא זה שחווה את השינוי, חווה החוויות, מי/מה שאנחנו, המהות שלנו. לא האישיות שלנו, אלא מי/מה שחווה אותה. המודעות הזאת, הנוכחות האינסופית, זו שמתוודעת כל רגע מחדש לחווייה שמופיעה ברגע.

החווה הוא המרחב שהכל קורה בתוכו. הוא העוגן של המציאות, לב הסערה שבו יש שקט מוחלט. הדבר היחיד שלא זז, שתמיד היה כאן כל חיינו ונוכח גם עכשיו. החווה הוא הסובייקט היחיד. החווייה וכל דבר בתוכה הם אובייקטים שבאים והולכים.

כשמאפשרים לגל הרגשי הכואב לבוא וללכת, נכנעים למה שקורה ברגע מתוך התמסרות (לא מתוך ייאוש), ואז אין התנגדות. כך הרגש יכול לזרום, ושום דבר לא נתקע. יש נוכחות מלאה ברגע עם מה שקורה, בדיוק כפי שהוא, ללא אג'נדה. אין מלחמה, אין מאבק, אין משהו שאמור או לא אמור לקרות. יש רק את הכאן ועכשיו בדיוק כפי שהוא מופיע ברגע הזה.

כשאנחנו רואים שאנחנו (הסובייקט) הוא לא הדבר שמופיע בחווייה (האובייקט) - כלומר, אנחנו לא הרגש או התחושה הלא נעימים - אנחנו יכולים לא להזדהות איתו, לתת לו להיות מה שהוא, לבוא וללכת לפי הטבע שלו. אין שם מאמץ. אין נסיון לתקן או לשנות שום דבר. רק שהייה והתמסרות.

מתרחשת הבנה שהדבר הזה בלאוו הכי קיים במציאות כרגע (הכרה במציאות במקום הכחשה), שלנסות לגרש אותו או להתעלם ממנו רק יגרום לו להתנגד/להיתקע בתודעה (ולכן זה חסר טעם ונועד לכישלון), ושגם ככה זה לא באמת אני (זה אובייקט שמופיע בתודעה שהיא אני). אז הכל בסדר, אפשר להיות בנוכחות עם זה, ולראות מה קורה.

כשמדובר במטען רגשי כבד שאנחנו מתנגדים אליו כבר שנים רבות והוא הלך והצטבר עם הזמן, בהתאם, ייקח זמן עד שכולו יוכל להשתחרר מאיתנו. זה תהליך שלוקח זמן, לעיתים שנים (ואם חוסר סבלנות עולה, זה פשוט עוד משהו להיות נוכחים איתו).

המטענים הללו משתחררים בשכבות. בכל פעם שהרגש הכה מוכר ולא נעים הזה יעלה בחווייה, ונוכל להיות איתו במקום להיאבק בו, עוד שכבה תוכל להתמוסס מאיתנו, עוד אנרגיית חיים בתוכנו תוכל להשתחרר ממאבק והתנגדות לעבר זרימה חופשית יותר.

עיקרי הטכניקה, מתוך הספר: Letting Go / דיוויד ר. הוקינס:

Letting go involves being aware of a feeling, letting it come up, staying with it, and letting it run its course without wanting to make it different or do anything about it. It means simply to let the feeling be there and to focus on letting out the energy behind it. The first step is to allow yourself to have the feeling without resisting it, venting it, fearing it, condemning it, or moralizing about it. It means to drop judgment and to see that it is just a feeling. The technique is to be with the feeling and surrender all efforts to modify it in any way. Let go of wanting to resist the feeling. It is resistance that keeps the feeling going. When you give up resisting or trying to modify the feeling, it will shift to the next feeling and be accompanied by a lighter sensation. A feeling that is not resisted will disappear as the energy behind it dissipates.

ועוד אנקדוטה לסיום: כל העניין בעבודה עם פוסט טראומה באמצעות MDMA (יש על זה הרבה מחקרים בימינו) זה ליצור את התנאים שמאפשרים להיות בנוכחות מלאה וחומלת עם הכאב. לא להזיז, לשנות או לתקן שום דבר.

גם כאן אנו עדים לכך שנוכחות חומלת היא למעשה מה שמרפא.