Embedded Files
סיפור ההתעוררות הרוחנית שלי
ילדותי הייתה נורמטיבית, לכאורה. נולדתי בפברואר 1987 במושבה באזור השרון לזוג הורים שחיים יחד עד היום. גדלתי לצד אח שהיה גדול ממני ב-7 שנים (הוא נפטר בשנת 2020 כשהיה בן 40), ואחות שגדולה ממני ב-4 שנים. כיאה לאח גדול ומופרע מעט, אחי דאג במשך כל ילדותנו להציק לי ולאחותי, שגם היא לא חיבבה במיוחד את אחותה הקטנה ו"המעצבנת". לעיתים הם היו משלבים כוחות בלמצוא דרכים יצירתיות ואכזריות לגרום לי לבכות (כמו לקרוא לי "פויה"). למעשה, אני והאחים שלי התחלנו להיות חברים רק כשכבר הייתי גדולה יחסית, בגיל ההתבגרות, הגיל שבו התחלתי לחפש את עצמי.
בתקופה הזו, מצבי הרגשי החל להיות מעורער ומדוכדך. לא ידעתי לזהות זאת ולשים את האצבע על הסיבות, וכך גם הוריי, שלא כל כך הבינו את המצוקות שלי. חשבתי שאלו פשוט "עניינים של גיל ההתבגרות" ושזה יעבור, וכך כנראה חשבו גם הם. אף אחד מאיתנו לא חשב שיש צורך בייעוץ מקצועי, כי תפקדתי באופן שעשה רושם תקין - קיבלתי תעודת בגרות, שירתי שירות מלא בצבא, היו לי חברים וכו'. יחד עם זאת, בצבא התקשיתי מאוד, סבלתי מדיכאון של ממש, ולראשונה פניתי לטיפול פסיכולוגי שנמשך שנה, אך לא עזר במיוחד. לאורך כל גיל ההתבגרות ועד אחרי הצבא הדיכאון תמיד היה שם ברמה כלשהי. מעין חוויית-חיים קבועה שאיני שייכת לשום מקום, שאין מקום שבו באמת נוח ונעים לי, שמשפחתי וחבריי לא מבינים אותי ושחסר לי איתם חיבור אמיתי ועמוק. כשהשתחררתי מהצבא הרגשתי אבודה בעולם, מבולבלת, ללא הכוונה ותמיכה נפשית, וללא כיוון מקצועי ברור.
בשנת 2008, בגיל 21, שנה אחרי השחרור, הכרתי בחור שאיתו נוצר קשר עוצמתי הרבה מעבר לכל מערכת יחסים זוגית קודמת שהיתה לי. לראשונה הרגשתי שבאמת רואים אותי כפי שאני, שמבינים אותי ואפילו ממש מתלהבים ממני. הרגשתי חיבור עמוק ואמיתי לאדם אחר, חווייה שלא הכרתי קודם לכן. לראשונה מאז תחילת גיל ההתבגרות לא הייתי בדיכאון. התאהבתי נואשות, למרות שכבר כשהכרנו ידעתי שאוטוטו הוא נוסע לטיול של חמישה חודשים בחו"ל, ואכן חודש וחצי אחרי שהכרנו הוא נסע. אני החלטתי לחכות לו, אך כאב לי כל כך, הייתי גמורה מזה. על מנת לא לשקוע בדיכאון שוב, החלטתי לקחת תרופות נוגדות דיכאון (SSRI). ככל שהשבועות עברו הרגשתי שהן מתחילות לעזור לי לאט לאט. מצב הרוח שלי החל להתרומם בהדרגה.
באותה תקופה נפגשתי הרבה עם ידיד ותיק שהיה אדם די סגור, כך שלא ניהלנו הרבה שיחות עומק, והפגישות נועדו בעיקר כדי "להעביר את הזמן" ביחד ולהפיג את הבדידות אחד של השניה. אביו גסס מסרטן, מה שיצר אצלו קושי נפשי רב, איתו התמודד בעזרת תרופות הרגעה ותרופות נוגדות דיכאון. ערב אחד, הגעתי אליו אחרי שלקח מינון גבוה של תרופות הרגעה והיה מסומם למדי. אני משערת שזה אִפשר לו לשחרר כמה מנגנוני הגנה ולתת למשהו אחר לצאת ממנו, כי שלא בדרך הרגיל, קיימנו שיחה מאוד פתוחה ומאוד רגשית, לא שכלית. הרגשתי קרובה אליו יותר מאי פעם. הדבר היה לא רק מאוד יוצא דופן אלא גם משהו שמאוד חסר לי בחיים אז. בשיחות כאלו יכולתי להרגיש שאני יכולה להתרווח, שיש לי מקום, והן היו כל כך נדירות, כי כאמור מלבד בן-הזוג שנסע לחו"ל לא היה לי אף שותף לשיח לב פתוח, עמוק וחשוף שכזה, אליו כמהתי מאוד.
כשהייתי עם הידיד באותו ערב, משהו בתודעה ובלב שלי נפתח בבת אחת. מציאות חדשה שלא ידעתי על קיומה התגלתה לי, ממד נסתר שלא חווים ביום-יום. ככל שעברו השעות זה רק הלך והתגבר. עד שחזרתי ממנו לבית הוריי, כבר הרגשתי אקסטזה מטורפת, אושר עילאי והתרגשות אדירה מעצם הקיום. הרגשתי שסוף סוף חזרתי הביתה (לבית הרוחני שלי) אחרי חיים שלמים של גלות. אני זוכרת את עצמי יושבת על הרצפה בחדרי, נשענתי בגבי על דלת הכניסה, ולא מפסיקה לבכות ולהתגלגל מצחוק בעת ובעונה אחת, מכמה שהחיים מדהימים ונפלאים, מזה שהכל מדויק בדיוק כפי שהוא, מאיך ששום דבר בחיים הללו לא יכול היה מעולם להיות אחרת מכפי שהוא התרחש בפועל. הייתה שם קבלה מוחלטת, להכל. המציאות הייתה מושלמת בדיוק כפי שהיא, אני הייתי מושלמת כפי שאני. חוויתי אהבה ענקית שהציפה את כולי, שאין דבר מלבדה, ללא פחד כלל (מצב מאוד יוצא דופן בשביל מישהי דכאונית עם נטייה חזקה לשיפוטיות עצמית). בוחן המציאות שלי נשאר תקין (לא חשבתי למשל שאני יכולה לעוף, לא היו לי הזיות, ידעתי מי אני ואיפה אני נמצאת, הרצף המילולי שלי נשאר קוהרנטי), אך המגבלות הפסיכולוגיות שלי, המקומות שבהם אני מעכבת את עצמי באופן לא מודע ולא מכוון, לפתע פשוט נשרו ממני. כל הדברים שהכבידו עלי כל חיי פשוט נעלמו, והכל נראה אפשרי.
הלב שלי נפתח לאנשים באופן חדש לחלוטין בשבילי. בפעם הראשונה הרגשתי שאני ממש אוהבת אנשים ורואה אותם כפי שהם באמת - את הייחודיות והיופי שלהם, הכאבים שלהם, הסיפורים שהם מספרים לעצמם שמגבילים אותם. כל כך רציתי לעזור לכולם להירפא, למצוא בתוכם את האהבה שאני מצאתי. היתה שם חוויה מוחשית של אחדות - תחושת חיבור מאוד עמוקה לחיים, לעצמי ולכל הקיים, ידיעה מאוד ברורה של מי אני באמת, שהכל מחובר, שהכל אחד, שאין באמת נפרדות בין דברים, למרות שהם נראים נפרדים ולמרות שאני חווה אותם דרך גופי הלכאורה-נפרד. למשל כשהבטתי מהחלון, ראיתי עץ וידעתי באופן העמוק ביותר שאני והעץ עשויים מאותה מהות, שאנחנו אחד. חוויתי קושי אדיר וחוסר יכולת להסביר לעצמי או לאחרים איך אני יודעת את כל זה, יכולתי רק לומר שאני פשוט יודעת. לא יכולתי להפסיק לדבר כי עלו בי אינסוף תובנות על עצמי, על אחרים, על הקיום. כל כך הרבה וכל כך מהר, שלא יכולתי אפילו לשבת ולכתוב אותן. למרות שרציתי לתעד את כל זה, פשוט לא הייתי מסוגלת מרוב שהייתי מוצפת. עדיין לא היו בזמנו טלפונים חכמים ולכן לא צילמתי או הקלטתי את עצמי, כך שכמעט ולא נותר לי תיעוד של מאורעות הימים הללו.
חשוב לציין שלא ממש עסקתי ברוחניות לפני כן, מלבד מעט עניין וסקרנות סביב מיסטיקה. בתקופה הזו בעיקר ניסיתי להבין מה לעשות בחיי וכיצד, מה מעניין אותי, מה ללמוד, במה לעסוק, איך לשרוד בעולם הזה נפשית וכלכלית. אני מגיעה ממשפחה חילונית לחלוטין כך שאלוהים מעולם לא היה חלק מהשיח סביב השולחן. לא ידעתי מה זה התעוררות או הארה וגם לא התעניינתי בזה במיוחד. שמעתי את הקונספטים האלו בהקשר לבודהה וישו אך הם היו מאוד רחוקים ממני. במהלך החווייה הזו לפתע עלתה בי התובנה שהארה זה בדיוק מה שקורה לי כרגע. לראשונה התחלתי להתעניין בתחום הזה. רציתי להבין מה קורה לי ולחפש אנשים נוספים שחוו דברים דומים. הדבר הראשון שעשיתי היה לחפש על זה מידע באינטרנט. כשחיפשתי בגוגל את המונח "הארה" והתחלתי לקרוא על כך מאמרים, הבנתי שאני חווה משהו שנקרא ״חווית התעוררות״ (או "סאטורי"), שזו חווייה נפוצה שחוו המוני אנשים לאורך כל ההיסטוריה האנושית, ושיש כל מני מורים ברחבי העולם שמלמדים אנשים איך להגיע לשם. מכיוון שלא היה מישהו שידריך, ילווה ויסביר לי את מהות החווייה הזו באותם זמנים, לקח לי כמה שנים עד שהבנתי שטבעה של החוויה הזו להיות בת-חלוף, שאי אפשר להיאחז בה, ושעל-מנת להיות ערה באופן קבוע אצטרך ללכת דרך ארוכה של התפתחות.
כל זה נמשך בעוצמה גבוהה בערך שלושה ימים ואז דעך בהדרגה לאורך כשבועיים. שלושת הימים הראשונים היו כה אינטנסיביים, שישנתי כשעה עד שלוש שעות כל לילה. הוריי לא הבינו מה עובר עלי וחששו שהשתגעתי, כי מעולם לא ראו אותי כך לפני כן. זאת הפעם הראשונה שהם ראו את הבת שלהם לא מפסיקה לבכות מרוב התרגשות ולדבר על כמה שהכל מושלם והחיים מדהימים. אני בטוחה שאם הם היו חושבים שמצבי ממש קשה או שאני מהווה סכנה לעצמי או לאחרים הם היו עושים משהו בנידון, אך למזלי הם לא לקחו אותי לבית חולים פסיכיאטרי, אלא פשוט הניחו לי לעבור את הפאזה הזאת עם עצמי.
במהלך השבועיים הללו הייתי בטוחה שהגעתי להארה, שכל בעיותיי נפתרו, שהכל ברור עכשיו ושכך זה יישאר לתמיד. שזהו זה, הגעתי למנוחה ולנחלה בחיים האלו, לסוף הדרך. שעכשיו אני מבינה ויודעת הכל, ושמעתה והלאה עליי ללמד אחרים ולהראות להם את הדרך להגיע להארה. חשבתי שאני בוודאי אדם מאוד מיוחד שזכיתי בכזה דבר. שנבחרתי. לתקופה קצרה, נהייתי קצת מסיונרית (למרות שלרגעים תהיתי לעצמי האם אני המשיח, המחשבות הללו לא התקבעו, כנראה כי הן היו גרנדיוזיות מדי וכן נשארה לי חשיבה ביקורתית מסוימת). בדיעבד הבנתי שהסיפור הזה היה אשליה. החווייה היתה אמיתית (האהבה, האחדות וכו'), אך האגו שלי ניכס אותה לעצמו. באותו זמן לא היה לי הידע, הכלים או ההדרכה המתאימה כדי לדעת זאת. לא הבנתי את מהות החוויה הזו, ואת ההשפעות שלה על הפסיכולוגיה שלי. ידעתי מסיפורים באינטרנט שגם אחרים עברו דברים דומים, אך לא היה לי שום הקשר, עוגן, מישהו לדבר איתו שיוכל להבין אותי ולתווך לי את מה שעברתי.
כל מי שניסיתי לדבר איתו על הגילוי המטורף שהיה לי (קבעתי פגישות עם המון אנשים, כי חשבתי שאני אצליח לעזור להם להתעורר גם כן) הסתכל עלי בעיני עגל, חשב שכמה ברגים בראש שלי כנראה התרופפו, ופשוט היה ממשיך הלאה בעיסוקיו או בשיחת חולין רדודה. הרגשתי שאנשים לא מצליחים "לאכול" אותי, שהם חושבים שאני מוזרה. אפילו פסיכולוגית שאליה הלכתי ליעוץ בעקבות התחלת הטיפול התרופתי לדיכאון, נבהלה ממצבי. סיפרתי לה כמה נפלא אני מרגישה, על כל הדברים המדהימים שאני חווה (לרגע חשבתי שסוף סוף אפשר לפרוק את זה ושבאמת יקשיבו לי), ושאני רוצה להפסיק עם התרופות כי אני חשה שאינני זקוקה להן יותר. היא הסתכלה עלי המומה. הדבר היחיד שהיא אמרה לי בתגובה היה "אוי ואבוי", ומיד הלכה לקרוא לפסיכיאטר בחדר ליד. הבנתי שהיא חושבת שמשהו "לא בסדר" אצלי (בדיעבד למדתי שהיא כנראה חשדה באפיזודה מאנית), וגם שממש לא כדאי לי להיות באמת אותנטית וחשופה שם (כי אוטומטית מקטלגים את החווייה שלי כפתולוגיה ולא באמת מקשיבים לי), אז שיניתי את התנהגותי בהתאם. תוך שניות התעשתתי ונתתי לפסיכיאטר שהגיע לשוחח איתי הסבר הרבה יותר אסוף, מתון ובאופן משמעותי פחות נלהב על מה שקורה איתי. לאחר שהוא שאל אותי כמה שאלות, הוא אמר לפסיכולוגית שהוא חושב שהכל בסדר איתי, שחרר אותי לדרכי ונתן את אישורו שאפסיק עם התרופות בהדרגה. כמובן שלא חזרתי אל הפסיכולוגית הזאת שוב לאחר מכן. הרגשתי שהיחס שלה כלפי היה משפיל ומזלזל, ושבכל מקרה היא לא יכולה להבין אותי, אז אין ממש טעם בלדבר איתה.
מה הוביל לחווית ההתעוררות המיוחדת הזו? אני חושבת שזה שילוב מאוד ספציפי של גורמים או מצבים שהתנקזו לנקודת זמן מסוימת בחיי. יש אנשי מקצוע שיפרשו זאת כהתקף היפומאני או כמצב שנגרם כתוצאה מהתרופות שלקחתי. אני לא טוענת שבהכרח אין קשר לתרופות, אך יחד עם זאת, חשוב לציין שלא קרתה לי שוב חוויה אינטנסיבית כזו או אפילו משהו שמתקרב לעוצמות האלו במשך השנה שלאחר מכן, במהלכה חזרתי לקחת תרופות (בעקבות חזרת הדיכאון), וגם לא בכל השנים שחלפו מאז (השנה בה אני כותבת את הטקסט הנוכחי היא 2021, כלומר עברו מאז 13 שנים). מה שבטוח הוא שמאניה-דיפרסיה אין לי.
מלבד הגורמים שצוינו לעיל (ההתאהבות והזוגיות החדשה, יחד עם שיחת הלב הפתוחה והחשופה עם הידיד שבמהלכה הכל התחיל), גורם נוסף שייתכן שהשפיע הוא הצלחָתי להפסיק לעשן סיגריות מספר חודשים לפני כן, לאחר 6 שנים של התמכרות, בעזרת ספר שקראתי. המסוגלות שהרגשתי, אולי לראשונה בחיי, ביכולתי להשתנות, וההצלחה הברורה שחוויתי בגמילה מהתמכרות מזיקה ויקרה (שתמיד קיבלתי מסרים חברתיים על כך שממש קשה להיפטר ממנה), הדהימו אותי ועוררו בי התעלות-רוח. עד אז לא הבנתי איזה כוח יש לי להשפיע ולשנות דברים בחיי ובעצמי, אך מהרגע הזה התחלתי לחפש נוסחה שתעזור לי להשתנות ולשנות דברים גם בתחומים אחרים בחיי. בימים שלפני החווייה קראתי ספר על מנגנונים פסיכולוגיים ואיך לחולל בעצמנו שינויים עמוקים בזמן קצר. הוא פתח לי את הראש להמון אפשרויות של גדילה ושינוי, שהיו מאוד חדשות ומלהיבות בשבילי. כל זה היה הרקע למצב הרגשי שבו הייתי שמתוכו בסופו של דבר נבעה החווייה הזו, שרק חיזקה אצלי את ההרגשה שכל האפשרויות פתוחות, ששום דבר לא חקוק בסלע, שהמוגבלות שלי, שלנו, היא סיפור, לא בהכרח כורח המציאות (אך מאז כבר הבנתי שלגבי דברים מסוימים זו תפיסה פשטנית, ושהדברים לעיתים הרבה יותר מורכבים מזה…)
לאחר אותם שבועיים שבהם החוויה דעכה לאיטה, התחלתי לנסות להיאחז בה, כדי לא לאבד אותה. חוויתי משהו כל כך עוצמתי שהוביל אותי לשיא האושר שחוויתי אי פעם, ועכשיו זה נעלם! מה עושים? איך להחזיר את זה? איך אוכל להפוך את זה למשהו שיהיה נוכח באופן קבוע בחיים שלי? בדיעבד הבנתי שקיבלתי בחווייה הזו המון ידע רוחני, אך לא ידעתי מה לעשות איתו, לא היו לי את הכלים להשתמש בו. הכלי שהוא אני במימד הגשמי, עוד לא היה מוכן להכיל את כל האור הזה. אך בזמנו הרגשתי שאני חייבת למצוא את הדרך לחזור לשם, וכמה שיותר מהר. מתוך מצוקה ודחף לשחזר את החווייה, קניתי ספרים על רוחניות וקראתי הרבה באינטרנט על התעוררות והארה, כי רציתי "לפצח" את המנגנון שלהן, למצוא את הכפתור שיחזיר אלי את הכל. גם התנסיתי לראשונה בחיי בתרגול מדיטציה, אך עשיתי זאת לבד ללא הדרכה מתאימה ומהר מאוד התייאשתי מזה. ככל שעברו השבועות נהייתי יותר ויותר מבולבלת, מתוסכלת וחסרת אונים מכך שאני לא מצליחה להרגיש שוב את אותו הדבר. הפער בין המציאות ההיא למציאות הנוכחית היה גדול מדי. הרגשתי שאיבדתי את החוויה והייתי שבורה מזה. איבדתי את הקסם, את האושר העילאי, את האהבה האינסופית. כל הבעיות שלי חזרו ועכשיו התעצמו אפילו יותר, כי כעת אני כבר יודעת על בשרי שיכולה להיות מציאות אחרת, נפלאה ומדהימה, אבל אין לי גישה אליה.
במהלך החודשים שלאחר מכן כשהפנמתי לבסוף שמאמציי "כשלו" (וגם סיפור האהבה עם הבחור ההוא נגמר), שקעתי לדיכאון. זו היתה כחצי שנה שבה לא עשיתי כמעט כלום חוץ מלראות טלוויזיה בסלון אצל ההורים. הכל הרגיש תפל וחסר משמעות. לא הייתי מסוגלת לעבוד ולהיות באינטרקציות עם אנשים. קשרים חברתיים לא עניינו אותי כי לא יכולתי לדבר עם אף אחד על מה שחוויתי, וזה היה הדבר היחידי שרציתי לעשות. מאז ומעולם חשתי שאני לא שייכת לעולם הזה, ובתקופה הזו התחושה גדלה בעשרות מונים. הייתי כל כך רגישה ומעורערת, עד שהגעתי למצב שלא יכולתי לסבול יותר נוכחות של אנשים שלא מבינים אותי, לכן התרחקתי מהעולם כמעט לחלוטין והתכנסתי בתוך עצמי.
הייתי במצב ממש קשה. כל הביקורת העצמית שלי חזרה ובגדול, ועכשיו היה לה משהו חדש וגרנדיוזי במיוחד להיתפס אליו - חווייה רוחנית. הייתי מאוכזבת מעצמי, כעסתי על עצמי והאשמתי את עצמי בכך שלא הצלחתי לשמר את ההתעוררות הזאת. חשבתי שאיבדתי אותה בגללי, כי הייתי "לא בסדר". זו היתה תמונת המראה של הניכוס האגואי של החווייה (כאמור, בזמן החווייה חשבתי שקיבלתי אותה בגללי, כי אני מיוחדת). למעשה נכנסתי למרדף אגואי אחר אושר והתעלות רוח. רציתי תיקון מוחלט לפצעים ולכאבים של הנפש שלי וחשבתי שזאת הדרך לעשות זאת. שאם רק אמצא את הדרך להגיע להארה הכל יהיה מושלם שוב, כמו בחווייה שחוויתי. לא ידעתי אז שאין למעשה שום דרך להיאחז בחווייה הזו, שזו תופעה (כמו כל התופעות) שבאה והולכת, ולכן אין טעם להתאמץ לעשות זאת. לא הבנתי שהחוויה לא ״שייכת״ לי או ״בבעלותי״, שזה לא איזה משהו מוצק וקבוע שזכיתי בו ועכשיו הוא לנצח יהיה שלי, ושאין שום דרך באמת לשלוט בזה. אמנם יש דרכים שיכולות לעזור לטפח את זה, ליצור לזה תנאים מיטיבים להתממשות (עם הרבה תרגול והתכווננות), אך גם הן לא יכולות להבטיח שום דבר.
הייתי מאוד בודדה. לא היה בסביבתי אף אחד שיכול היה להכיל, להבין או להדריך אותי, מישהו שיסביר לי את כל מה שאני יודעת היום. עוד לא היו אז פייסבוק ורשתות חברתיות בשימוש גלובלי נרחב כמו שיש היום, כך שבכלל לא ידעתי איפה להתחיל לחפש מישהו כזה (היום כבר משמעותית יותר קל למצוא אנשים שמתעסקים ברוחניות, התעוררות ובקשר של אלו לנפש ולפסיכולוגיה). למזלי הרב כ-3 שנים לאחר מכן הכרתי בפסטיבל שני מורים והצטרפתי ל"סנגהה" שלהם. שם הם עזרו לי להוציא את הסיפור ש"זה תמיד צריך להיות ככה" מהראש ולשחרר את ההיאחזות בחווייה. אני מודה להם על זה עד היום. אך בתקופה הדכאונית הזאת שבאה לאחר החווייה, היו אנשים שאף החריפו את המצב ותרמו לבדידות התהומית שהרגשתי, לא באשמתם כמובן, פשוט כי הם לא הבינו מה עובר עליי. אני זוכרת שיחה עם אמא שלי באחד מימי הדיכאון העמוקים שחוויתי בהם שכבתי שעות על גבי שעות על הספה בסלון מול הטלוויזיה. מתוך כוונה כנה לעזור לי (וכנראה גם מתוך תסכול, חוסר אונים וחוסר הבנה של מה שקורה איתי) היא שאלה אותי: "למה את לא מצליחה להיאחז בחווייה הזאת שחוויתי כמה חודשים קודם לכן, ולהרגיש את ההתעלות הזאת גם עכשיו? למה את לא יכולה לשחזר את זה ולצאת מהמצב שבו את נמצאת כרגע?". כמובן שזה לא גרם לי להרגיש טוב יותר, כי אני שאלתי את עצמי את אותן שאלות בדיוק, ולא היו לי תשובות עליהן.
לאחר כחצי שנה הבנתי שמצבי לא משתפר, שאני לא מצליחה לצאת מהבור הזה בכוחות עצמי. החלטתי לחזור לקחת כדורים. לאט לאט התחלתי להתאושש, נהייתי תפקודית, אך לא היתה לי באמת שמחת חיים. עדיין לא ידעתי מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי, אבל הגעתי לפשרה עם עצמי. אמרתי לעצמי שבינתיים אלך ללמוד גרפיקה, מתוך תקווה שאוכל למצוא בזה עבודה שתשלב את הצד האומנותי שלי ואולי אפילו אצליח קצת להנות ממנה, ומתישהו בהמשך, כשאבין מה אני באמת רוצה לעשות עם החיים שלי, אשנה כיוון. במקביל התחלתי לעבוד בעבודה מזדמנת משעממת למדי, אך היא אפשרה לי לחסוך כסף כדי לנסוע שנה לאחר מכן ל-5 חודשים בהודו. חשבתי שאולי שם אוכל למצוא אנשים שיבינו אותי, מורה שידריך אותי, ואז אמצא את הדרך להגיע להארה.
קצת לפני הנסיעה להודו התחלתי לקרוא ספר על מסעו של אדם שהגיע לטיבט, הפך לנזיר של מסדר אזוטרי בשם "ילדי חוק האחד", ולאחר מכן טייל בכל העולם כדי להפיץ את הדרך הרוחנית הזו. כל כך קינאתי בו שהוא מצא בית רוחני, שהיה לו מורה שהדריך אותו, שהוא הגיע למצב התודעתי שאני שאפתי להגיע אליו. הספר הזה נתן לי המון השראה ודיבר אלי ברמות עמוקות מאוד. הוא נתן לי להרגיש שאיפשהו יש תשובות לשאלות שלי, ושאני רק צריכה לצאת ולחפש אותן. הרגשתי שכותב הספר מבין את העומקים של מה שחוויתי ושואף להדריך אותי מכאן והלאה, אך בפועל הוא גם הכניס לי המון סיפורים לראש על איך אני "אמורה" להיות ואיך הדרך הרוחנית שלי "אמורה" להיראות. לא ידעתי אז כיצד לקחת בערבון מוגבל את מה שאני קוראת, כי כאמור, לא היה לי שום ידע מקדים בנושא. כל כך רציתי להאמין שאם רק אעשה את הדברים נכון, כמו שכתוב או כמו שהמורה אומר, הדרך תתגלה לי. הספר הזה רק העצים את הדחיפות והרצון שלי למצוא מורה שאוכל להתמסר אליו, על מנת שילמד אותי כיצד להגיע להארה.
המשך יבוא…
תקציר הפרקים הבאים:
עלילות טליה בהודו.
היקלעות לכת קטנה בהובלת מורה נרקסיסט.
מציאת קהילה רוחנית שפויה (יחסית).
קבלת הטייטל הלא מחמיא אך בו זמנית משעשע - "סאטורי ג'אנקי", והשלת סיפורים ורעיונות לא מציאותיים על הדרך הרוחנית ועל התעוררות/הארה.
מציאת כיוון חדש לחיים, לימודי רפואה משלימה-אינטגרטיבית וגיבוש תפיסה רוחנית בגישה הוליסטית רב שכבתית.
העמקה בחקירה נפשית ולמידה של מנגנונים פסיכולוגיים ורגשיים שמשולבים בתהליך הרוחני ומשפיעים עליו.
לימודי פסיכותרפיה רוחנית, חקירה והבנה של מלכודות וסכנות נפוצות בדרך הרוחנית, איסוף וגיבוש פרקטיקות אינטגרטיביות.
ועוד...
את כל זאת ניתן יהיה לקרוא בעתיד בספר שאני כותבת בימים אלו ממש - "סאטורי ג'אנקי - מדריך הישרדות למתעוררים רוחניים".
כדי לקרוא עוד אודותיי ואיך הגעתי לעסוק במזעור נזקים ברוחניות ובפסיכולוגיה של מחפשים רוחניים, כנסו לכאן
לקבלת עדכונים ומלא דברים מעניינים, הירשמו בטופס כאן למטה.
Google Sites
Report abuse