מעקפים רוחניים 

מאת: טליה מיכאלי

המונח מעקף רוחני מתאר שימוש באמונות רוחניות, תרגול רוחני וחוויות רוחניות כאמצעי להימנעות ממפגש אמיתי עם פצעים נפשיים, טראומות, רגשות קשים, מטען פסיכולוגי מכאיב וכו'. למעשה, זהו מנגנון הגנה מפני תוכן לא מודע שמאיים עלינו. באמצעות מעקפים רוחניים, אנו מנסים לשמור על יציבות נפשנו שעלולה להתערער אם נהיה במגע עם כאב, חוסר אונים, מורכבות וחוסר השלמות הקיומית. בדרך הזו אנו מנסים לרפא פצעים פסיכולוגיים, אך אנו עושים זאת באמצעות נגיעה במישור הרוחני בלבד ונמנעים מהעבודה החשובה, אך לרוב קשה וכואבת, עם המישורים האחרים - הקוגניטיבי, הפיזי, הרגשי והבין אישי. כתוצאה מכך, הפרקטיקה הרוחנית אינה עוברת אינטגרציה לתוך הקיום היומיומי וההתפתחות האישית מתעכבת.

האדם שטבע את המונח מעקף רוחני היה הפסיכולוג ג'ון וולווד, בשנת 1984. רוברט אוגוסטוס מאסטרס, בספרו Spiritual Bypassing, נותן דוגמאות לסוגי מעקפים רוחניים שונים: "אספקטים של מעקפים רוחניים כוללים: ניתוק קיצוני, הדחקה ו"הירדמות" רגשית, הדגשת- יתר של "חיוביות", פוביית-קונפליקט שעלולה לצאת משליטה ולעורר רגשות זעם, חמלה עיוורת נעדרת כל קונטקסט, התפתחות חד-ממדית שנוטה לכיוון אחד (למשל אינטליגנציה קוגניטיבית ש"נזנחת" ולא מתפתחת ושנמצאת הרחק מאחורי אינטליגנציה רגשית או מוסרית, או להיפך), שיפוט עצמי שממעיט ומטשטש את הצדדים הפחות נעימים של האישיות, ומחשבות שווא בדבר הגעה לרמה גבוהה יותר של הוויה."

מעקפים רוחניים מתיישבים על ההרגל התרבותי-קולקטיבי שלנו להתרחק ממה שמכאיב. חברתית, הם עשויים להיחשב לנורמליים. על כן זוהי אסטרטגיה לא רק להימנע מכאב אלא גם כדרך להצדיק את ההימנעות הזאת. למעשה, פעמים רבות אנו אף נקבל על כך עידוד ממסגרות רוחניות וממורים רוחניים. מסיבה זו לעיתים רחוקות מעקף רוחני מזוהה ככזה. לרוב הוא נתפס כהתפתחות רוחנית, התעלות רוחנית וכו', במיוחד בעידן הצרכנות והחומרנות הרוחנית של ימינו, שמאופיין ב-"fast food spirituality" ("הסוד" למשל).

אנשים רבים מגיעים למסע הרוחני מתוך רצון לפתור את הבעיות שלהם או להמלט מהן, אבל זה לא מה שהמסע הרוחני עוסק בו. רוחניות לא עוסקת בפתרונות לבעיות, אלא בחיפוש אחר האמת, גם כשהיא לא נעימה ואולי אפילו יוצרת בעיות חדשות. מעקף רוחני הוא מצב שבו אנחנו ממשיכים לברוח מהבעיות שלנו, אלא שהפעם אנחנו עושים את זה באמצעים "רוחניים".

אנו יכולים להשתמש באופן תדיר בחומרים מרחיבי תודעה, ללכת לריטריטים וסדנאות רבות, לקרוא חומר רוחני רב, להאזין למגוון פודקאסטים והרצאות, לתרגל המון מדיטציות/טנטרה ופרקטיקות רוחניות אחרות - והכל במטרה להגיע לאיזושהי מטרה נכספת בעתיד, להארה המיוחלת והאיחוד עם הבריאה, או לפחות למצב שבו ניפטר סוף סוף מהאנושיות הכה מתסכלת ומעיקה שלנו, ונוכל להרגיש שמחים ומסופקים באופן קבוע. 

אין כל רע בתרגול ולמידה רוחנית כשלעצמם. אלו דברים מבורכים שבאמת תורמים להתפתחות שלנו. אך יש השפעה רבה לכוונה שלנו מאחורי העשייה, למניע מתוכו היא נובעת. אם ברצוננו להיות באמת מחוברים לעצמנו ולמציאות, ולוודא שאיננו עוסקים בהונאה עצמית - עלינו לשאול את עצמנו שאלות מעמיקות, ולעשות כמיטב יכולנו כדי לענות בכנות בלתי מתפשרת. חשוב שנבדוק - האם ועד כמה אנו מנסים לברוח מעצמנו, מהאנושיות הכאובה שלנו ו/או מהמציאות הקשה שאנו חווים, תוך שימוש בכל הפרקטיקות והאמצעים הללו? האם ועד כמה אנחנו נאחזים במשהו שאנחנו רוצים שיקרה בעתיד, שיגאל אותנו? ומאידך, האם ועד כמה אנו מקבלים את עצמנו ואת המציאות שקיימת כאן ועכשיו? האם ועד כמה אנחנו אוהבים את עצמנו, כפי שאנחנו כרגע? האם ועד כמה אנחנו מסוגלים לשהות עם מה שקורה עכשיו, כפי שהוא, ללא מיסוך של חומרים או כל ניסיון אחר לעשות מניפולציה על המציאות?

חשוב להבהיר - אנחנו לא אמורים להיות מושלמים, להצליח כל הזמן להיות מחוברים, לקבל את עצמנו ואת המציאות באופן קבוע, לאהוב את עצמנו באופן שלם ולחלוטין בכל רגע, או לא להשתוקק לברוח מהסבל שלנו. כולם מנסים לברוח מדי־פעם, זה בסדר, גם זה חלק מהחווייה של להיות אנושי. איננו אמורים להיות שום אידאל, אלא אך ורק מי ומה שאנחנו, כרגע. ככל שאנחנו נזכרים בזה, משהו בתוכנו באופן טבעי מתחיל להירגע, כיווצים מתחילים להשתחרר. עם הזמן אנו מגלים שאנחנו מסוגלים לפגוש בתוכנו את הסבל לצד ההשתוקקות לברוח ממנו, ולשהות עם שניהם. כך אנו מוצאים את עצמנו בורחים מהמציאות פחות ופחות. כמו כן, תהליכי טיפול שמשלבים עבודה נפשית ורוחנית עמוקה, יכולים לתמוך רבות בהתפתחות שלנו, לעזור לנו לפגוש את הכאבים שלנו במרחב בטוח ומכיל, לאחות את החלקים הפצועים והנפרדים בנפש שלנו, לקבל את המציאות ולאהוב את עצמנו, כפי שאנחנו. 

להלן מספר דוגמאות למעקפים רוחניים נפוצים:

חומרנות רוחנית / מטריאליזם רוחני

מטריאליזם רוחני הינו סוג ספציפי של מעקף רוחני, שתכליתו סובב סביב הנסיון העקר לצבור עוד ועוד ידע ושיטות רוחניות (בדומה לצבירה של כסף ורכוש), או לעלות בדרגות רוחניות (בדומה לעלייה בדרגות מקצועיות), במטרה לשפר את הדימוי והערך העצמי. רוחניות מטריאליסטית למעשה מפספסת את המהות העמוקה של הדרך הרוחנית וההתהוות המתמדת של הכאן ועכשיו, ובמקום זאת עוברת לשרת את הכמיהות של האגו שעוסקות בתדמית העצמית. 

צ'וגְיַאם טְרוּנְגְפּה רינְפּוצֶ'ה, המורה הטיבטי שהביא לראשונה את הבודהיזם למערב, היה האדם שהגה את המושג האוקסימורוני "מטריאליזם רוחני", ואיבחן את האופן הבעייתי שבו אנשים בעולם המערבי המודרני מעמידים את הרוחניות בשירות האגו ומתגאים בה כאילו היתה משהו להתהדר בו, כמו גם מאמצים דרכים רוחניות שונות, כאשר הם מתייחסים אליהן כאל מוצר צריכה לכל דבר. 

הוא כותב בספרו: "חשוב לראות שהנקודה העיקרית של כל תרגול רוחני היא לצאת אל מחוץ לביורוקרטיה של האגו, זאת אומרת, לצאת מהתשוקה המתמדת של האגו להשיג גרסה גבוהה יותר, רוחנית יותר, טרנסצנדנטית יותר של ידע, דת, מוסריות, שיפוט, נוחות - או כל מה שזה לא יהיה שהאגו המסוים מחפש. צריך לצאת אל מחוץ למטריאליזם הרוחני. אם לא נעשה כך, אם אנחנו למעשה נתרגל אותו - אז אנחנו עלולים בסופו של דבר למצוא את עצמנו מחזיקים באוסף עצום של דרכים רוחניות. אנחנו עשויים להרגיש שהאוסף הזה הוא מאוד יקר לנו... אבל בסך הכול יצרנו חנות, חנות עתיקות."

"היאחזות בריקות או באי-היאחזות", ו"ניהיליזם רוחני"

לפי הבודהיזם, פירוש המילה "מאיה" הוא אשליה, וכוונתה להגיד שהעולם שאנו חיים בו הוא עולם האשליה. כשהקונספט הזה עובר פרשנות בצורה שגויה, ומשולב יחד עם תרגול רוחני של ריקות (כמו סגנונות מסוימים של מדיטציה נון-דואלית) - עלולה להתפתח בנו תפיסה שהעולם הוא אשליה, ששום דבר לא באמת קיים ושאי אפשר להיאחז בדבר. במצב זה אנו נוכחים באופן קבוע לכך שהכל בר חלוף והכל עובר, אך אחת הסכנות היא שאי ההיאחזות עלולה להפוך להיאחזות בפני עצמה.

במקרה הטוב, אנו לא נתחייב לשום דבר מתוך אמונה שאין טעם כי הכל חולף בלאוו הכי. במקרה הפחות טוב, אנו עשויים להאמין שהכל - כולל החוויה הקיומית הממשית שלנו - הוא אשליה, שהכל ריק וחולף, דבר אינו אמיתי ואין מה לעשות.

אם הכל חולף, ריק ולא אמיתי, אז דבר אינו משנה ואין משמעות לכלום. אין נכון ולא נכון, אין טוב ורע. כל פעם שצצה בעיה כלשהי, הרציונליזציה שניתנת היא שזה לא משנה או שזה לא אמיתי. אמונות שכאלה עלולות לנתק אותנו מעצמנו, מהרגשות שלנו, ומאנשים אחרים. הן עלולות להיות קטליזטור לאפתיה, ניהיליזם ודיסוציאציה, להביא אותנו להתכחשות לגוף ולהזנחה עצמית.

אנשים שנוטים להיות אינטלקטואלים עלולים להגיע לתפיסות שכאלו, כי מבחינתם אם הם מגיעים למסקנה רציונאלית שאין כלום (כלומר, יש רק ריקות), זה אומר שהלכה למעשה אין משמעות לדבר בחיים. אך לא כל מה שהגיוני הוא בהכרח אמת ונכון, ולא כל מה שאמת ונכון הוא בהכרח הגיוני. עליהם לראות את גבולותיה של הרציונליות, ואת מה שמתקיים מחוץ להם.

במצב זה חשוב שנקבל הדרכה נכונה, ונגיע להבנה שטבעו של העולם הוא דואלי - גם ריק וגם מלא. הכל אשליה ולא אשליה כאחד, אי אפשר להיאחז בכלום ועדיין אנחנו נאחזים בדברים. כמו כן, עלינו להבין את סכנת הניתוק הרגשי והדיסוציאציה שבתרגול בלעדי של ריקות (אני לא זה, ולא זה) ללא תרגול משלים של מלאות (הכל קורה בתוכי). אלו שני צדדים של אותו המטבע. אחד ללא השני הוא חלקי, ועלול להוביל אותנו למקומות לא מאוזנים נפשית.

מתוך כך, עלינו לחפש מהם הדברים שבהם כן ראוי לאחוז - מהם הדברים שמעוררים בנו השראה ותקווה? מה מזין את נפשנו ביופי וחוכמה? מה מעורר בנו ערך עצמי ותחושת משמעות לחיינו? בנוסף, מומלץ לתרגל הכרה בטוב, הודייה, התכוונות אוהבת וחמלה. אלו תרגולים שמחברים אותנו לאנושיות שלנו במקום להרחיק ממנה.

חשיבה חיובית בלבד

גישה נפוצה, בעיקר בקרב חוגי ניו-אייג' מסוימים, היא שעלינו לחשוב "מחשבות חיוביות" בלבד ולהרגיש "רגשות חיוביים" בלבד, מכיוון ש"תדר שלילי" מביא דברים שליליים לחיינו, וכי אם נחשוב שלילי ונרגיש רגשות שליליים, לא "נזמן" לחיינו את שאנו חפצים בו.

גישה זו נובעת מתוך אמונה שאנו הריבון היחיד לחיינו ושיכולה להיות לנו שליטה בכל אספקט שלהם. אך השאיפה להיות מושלמים ולשלוט על עצמנו בכל רגע ורגע אינה מציאותית, ולו רק כי ישנם גורמים רבים שפועלים בתוכנו באופן לא מודע. על כן, טבעי שתפיסה כזאת תוביל בשלב כלשהו לחרדתיות ודכדוך, כתוצאה מהדרישות הלא מציאותיות שאנו שמים לעצמנו כמו גם מתוך היתקלות חוזרת ונשנית במציאות שמוכיחה לנו שהיא קובעת את העניינים הרבה יותר מאיתנו. 

בנוסף, גישה זו עלולה ליצור התנשאות ופטרוניות שלנו על אחרים. אנו עלולים להשלות את עצמנו שאנו טובים יותר מהם מכיוון שאנו מתמקדים בחיובי, או לשגות במחשבות שאנו יודעים יותר מהם מה טוב ונכון בשבילם (לחשוב חיובי כמונו, כמובן).

כמו כן, יש בגישה זו ניסיון לאחוז במקל רק מצידו האחד, תוך התעלמות מצידו השני. כשאנו מקדשים מחשבות חיוביות ורגשות חיוביים בלבד, אנו מכחישים ומדחיקים את הצדדים הפחות יפים ונעימים שלנו, יוצרים פיצולים פנימיים ומגדילים את אזורי ה"צל" באישיותנו. בפועל, אנו מתחילים לפחד ממחשבות ורגשות לא נעימים, מתביישים בעצמנו כשאנו חווים אותם ומאשימים את עצמנו שאיננו מצליחים להימנע מהם. באופן הזה אנו יוצרים בדיוק את מה שאנחנו מנסים להימנע ממנו.

נקודה נוספת היא שעבודה עם מחשבות ורגשות לא נעימים אינה עוברת דרך מלחמה בהם, ניסיונות לשנות אותם בכוח ולגרש אותם מהמודעות. למעשה כל אלו רק מגדילים אותם וגורמים להם להיות עיקשים בנוכחותם. על מנת להתמיר מחשבות ורגשות קשים, עלינו לעבור דרכם, וזה מתחיל בקבלה של הנוכחות שלהם.

סליחה טרם זמנה

המון תרגולים רוחניים עוסקים בסליחה ובפיתוח יכולת לסלוח. אך יש לסלוח, ויש לוותר על עצמנו במעטה של סליחה. בעוד שסליחה כשלעצמה היא דבר מבורך ורצוי שיכול להביא לשחרור גדול, סליחה שקורית טרם זמנה (לפני שהפגיעה עברה מספיק עיבוד וניתן לה המקום שהיא צריכה) או סליחה שבאה במחיר של ויתור עצמי, יכולה להיות הרסנית. היא הופכת להיות כלי נשק שפועל נגדנו, דרך הדחקת רגשות קשים, שאנו לא רוצים להכיר בהם.

אנו פועלים כנגד עצמנו גם כשאנו ממהרים לראות את הטוב בפוגע, להיות באמפתיה כלפיו, להבין אותו ואת נקודת מבטו, לפני שעשינו עיבוד רגשי מספק עם עצמנו וכשאנו עדיין כואבים, לא באמת פנויים רגשית וזקוקים לאמפתיה בעצמנו.

אלימות רוחנית - שיפוטיות עצמית באצטלה התפתחותית

בכל פעם שאנחנו מאשימים את עצמנו ו/או מבקרים את עצמנו לחומרה, תוך שימוש ברציונליזציה רוחנית כלשהי.

דוגמאות: "אני סובל כי אני מתנגד למציאות ונמצא בתודעה של נפרדות, ולכן אני לא בסדר"; "אסור לי להרגיש/להביע כעס כי ככה לא מתנהגים אנשים מפותחים רוחנית"; "אם אני לא מצליח להשקיט את המיינד זה אומר שאני לא מתרגל רוחני טוב מספיק".

המנגנון הפועל כאן הוא השופט הפנימי שלנו, שתמיד מוצא דרכים להוכיח לנו שאנו "לא בסדר" או "לא טובים מספיק". הפעם הוא עושה זאת באמצעות טיעונים רוחניים, אך זו אותה הגברת בשינוי אדרת. לכן ההתמקדות שיש לעשות כאן היא לא בנושא הרוחני הזה או האחר, אלא בעבודה עם השופט הפנימי עצמו. 

לצערנו, ישנם אנשים בעולמות הרוחניים (ובכלל) שעשויים לנצל את הנטייה שלנו לשפוט את עצמנו ולעשות עלינו מניפולציות, שיגרמו לנו להאמין שאנו לא טובים מספיק או שהעבודה הרוחנית שאנו עושים לא טובה מספיק, לכן אנחנו לא ראויים לזכות בהארה (או כל "פרס רוחני" אחר) ועלינו לעשות כל מה שהם אומרים לנו על-מנת להיגאל. 

התמכרות לחיפוש הרוחני

לא מעט פעמים, ישנה תחושה של ריקות ואובדן משמעות מהחיים אחרי חוויות רוחניות משמעותיות. לכן יכולה להיווצר התמכרות לחוויית הסאטורי (חוויית התעלות רוחנית) או לחוויות קצה אחרות, תוך רדיפה אחר השגתן בכל אמצעי אפשרי, ואמונה שאנו אמורים לחיות כל רגע בחיינו בחוויה שכזו. כל רגע שאיננו כזה נחווה כבזבוז של חיים, מה שיוצר המון תסכול, ייאוש, אכזבה, בדידות וניתוק מהסביבה. 

במצב זה, ישנו חוסר הבנה לכך שכל חוויה הינה רק עוד תופעה שטבעה לבוא וללכת. אנו עשויים לחוות המון חוויות קצה כמו חוויות פסיכדליות, סדנאות וריטריטים אינטנסיביים, אך לא תהיה לכל אלו אינטגרציה לתוך חיינו. אנו באופן קבוע נרגיש שחיינו לא מספקים, כי איננו עושים עבודה אמיתית עם הכאב שבנו, אין ריפוי של האגו או עבודת טראומה עמוקה, ואין התעמקות משמעותית בגישה כזו או אחרת, אלא חיפוש מתמשך וקפיצה מגישה לגישה. 

שאלון לזיהוי מעקפים רוחניים

שיחה על מעקפים רוחניים - טליה מיכאלי ומיכאל פיין

מהו מעקף רוחני, ואילו מעקפים שונים יש? איך אפשר לדעת שאנחנו עושים מעקף רוחני? כיצד אפשר לעבוד עם מעקפים רוחניים ולהתגבר עליהם?