מאת: טליה מיכאלי

אני עוברת מסע עם הקונספט הזה, של זימון מציאות, מכיוון שיש בי חלק שמאמין שכן, בהחלט יש לי השפעה רבה על המציאות שאני "מזמנת" לעצמי.

ראיתי את זה קורה לא פעם בחיים שלי שרציתי משהו, ולא בהכרח עשיתי הרבה בשביל שהוא יתממש, ואז הוא פשוט קרה. שמעתי גם המון סיפורים כאלו מאנשים שאני מכירה באופן אישי. סיפורים לא סבירים בעליל. קשה להתכחש לדברים כאלו, וגם לא כדאי בעיניי.

יחד עם זאת, יש איזושהו קול שמתחבא מאחוריי האמונה הקודמת (האמונה שיש לי השפעה על המציאות שאני "מזמנת") - שהוא הדבר שבאמת קשה לי איתו כאן. זה קול שאומר "את בשליטה על מה שאת מביאה לחיים שלך".

אם אני מאמינה לקול הזה, אז האמונה הבאה הנגזרת ממנו תספר לי שאם אני בשליטה, ואני מזמנת לחיים שלי דברים שקשה או כואב לי איתם, או לא מזמנת אליהם דברים טובים, זה אומר שמשהו איתי כנראה לא בסדר, שאני צריכה להתאמץ יותר כי בפירוש אני עושה משהו לא טוב מספיק, ושזו אשמתי; לחילופין, שאני יכולה להיות בשליטה אבל פשוט לא לוקחת את המושכות לידיים שלי (כי אני עצלנית, למשל). ואז ברור שאני אשמה בזה.

התכנים שנחשפתי אליהם בשנותיי הרבות כמחפשת רוחנית, הקשורים למשיכת שפע וזימון מציאות, לא עסקו מעולם, למיטב זכרוני, בלהבהיר היטב ולעומק את הנקודה הכה חשובה - שאם אנשים לא מזמנים לחיים שלהם שפע, זו לא אשמתם. שהם לא "דפוקים". שאין וגם לעולם לא תהיה להם שליטה על כל דבר ודבר בחיים שלהם. שהחופש האמיתי הוא בלשחרר שליטה. שלהיאחז בכל מני טקסי זימון מציאות כדי למשוך שפע גורם לסבל, בדיוק כמו שנגרם כתוצאה מכל היאחזות אחרת.

בפועל, יש בקיום כל-כך הרבה דברים, שאין שום סיכוי שאנחנו יכולים להיות מודעים אליהם, שמשפיעים על איך שהחיים שלנו נראים. לנסות לשלוט על כולם זו מלחמה אבודה מראש.

הפרדוקס הפנימי הוא שאנחנו יכולים להבין את מה שאמרתי עכשיו רציונלית, אבל עדיין להיות עם אמונה לא מודעת שכן יש לנו שליטה, ולהיות מופעלים כתוצאה מזה.

התפיסה הרווחת שאני נחשפתי אליה לגבי זימון מציאות, נעדרת חמלה מספקת בעיניי. חמלה שלנו לעצמנו, קודם כל, אבל בהחלט גם לאחרים (יש הרבה שמאמינים, באופן לא מודע בהכרח, שבגלל שהם טובים ב"לזמן מציאות/שפע" הם גם טובים יותר ערכית מאחרים, יודעים יותר טוב מהם מה נכון להם וכו').

מהסיבות הללו אני חווה לרוב את הגישה הזו לרוחניות, כסוג של מעקף רוחני. וזה לא אומר שאני חושבת שכל מי שעוסק בזה בהכרח עושה מעקף רוחני. זה אומר שאני חווה שיש המון אנשים שכן, ובהחלט הרבה מאלו שמלמדים את הנושא.

חשוב שנהיה מודעים לכך שיש לנו אמונות פסיכולוגיות וחברתיות בנוגע לכסף, שמתערבבות עם האמונות הרוחניות שלנו.

רבים כל כך האנשים שמסתובבים בעולם ומרגישים חסרי ערך כי אין להם מספיק כסף בשביל לחיות ברווחה כלכלית סבירה. ולצידם האנשים שיש להם מספיק, אבל מרגישים שהם חסרי ערך כי אין להם הרבה כמו לשכנים שלהם.

ממולם, אנשים שבטוחים שהם יותר טובים מכולם בגלל שהם עשירים (וכמובן שממש לא כל מי שעשיר הוא כזה, אבל זה ממש מפתה להאמין לזה כשיש לך כל כך הרבה כוח על אחרים, בין אם בגלל כסף או כתוצאה מיחסי שליטה מסוג אחר).

כל זה מתערבב עם הרצון הפשוט שלנו, שרק פאקינג יהיה לנו טוב בחיים האלה. מה כבר ביקשנו...

ואז אנחנו מתחילים לחפש מה יכול לעזור לנו להגשים את הטוב הזה, ומגיעים לשמוע על הניו אייג' ועל זימון מציאות, ומתחילים לעוף על כל הוואו הזה...

ואז המציאות עושה מה שבא לה ואנחנו חוטפים כאפות, ומתחילים לאכול את עצמנו עם מחשבות בסגנון "מה לא בסדר אצלי / למה היקום לא אוהב אותי / למה הוא לא מביא לי את מה שאני עובדת כל כך קשה לזמן / אני כנראה כשלון בזה / אני אשמה בזה שהתדר שלי נמוך ולכן זה מה שהיקום מביא לי".

עם הזמן וככל שאני לומדת יותר ומעמיקה בהבנה של הפסיכולוגיה של מחפשים רוחניים, אני מבררת ומבהירה לעצמי מה זה באמת אומר מבחינתי "לזמן מציאות" בפועל (וזה רחוק מלהיראות כמו איך ש"הסוד" וכו' מציגים את זה); מה זה אומר לעשות את זה בלי לעקוף את הרגשות, הכאבים והפצעים שלי באמצעות כלמני פרקטיקות רוחניות (וזה לא משנה אם זה "זימון מציאות" או מדיטציה, היינו הך), ומבלי לשפוט ולהלקות את עצמי על זה שהכאבים האלו עדיין קיימים בגלל שאני לא עושה מספיק טוב וואטאבר.

כל הנ"ל הוא עוד סיבה, מבין רבות, שבגללה פתחתי את קבוצת הפייסבוק "התעוררות רוחנית והסכנות שבדרך", ושעליתי לאוויר עם הפודקאסט "האור והצל - מסע של כנות להתעוררות רוחנית".

יש כל כך הרבה חוסר מודעות בעולמות הרוח בכל הנוגע לנפש האדם. חוסר מודעות לגבי הקלות הרבה שבה אנשים רבים כל כך נופלים לשיפוטים עצמיים ולאמונה בדוגמות, שבתורן מזינות עוד שיפוטים כלפי העצמי וכלפי אחרים.

אני ממש חשה בגוף את הניתוק הרגשי שקיים בתוך חוסר המודעות הזאת. וזה כואב.

האנטיתזה לכל זה, היא התעוררות לכך שאין פה באמת "אני" שעושה משהו. התעוררות לכך שיש עשייה, ושאין מי ששולט בה, אבל שכן יש חוויה של שליטה או של אי שליטה. (וגם את זה ניתן להבין באופן שגוי, יש לציין, וזה עלול להוביל למעקף רוחני בפני עצמו, שלא ארחיב עליו כרגע. רק אומר כדי שלא יובן אחרת - גם אם אין "אני", תמיד יש לנו אחריות על המעשים שלנו).

כשאנחנו מרגישים אשמים בגלל שאנחנו "לא מספיק" משהו, או מאשימים אחרים בכך (גם אם הכי בסמוי ובסאב טקסט הלא מודע שלנו), זה אומר שאנחנו מאמינים שיש "אני" שיכול להיות בשליטה.

על זה יכולה להתלבש הפרקטיקה של זימון מציאות, ולעשות שמות בנפש. ואז היא פשוט הופכת לעוד רציונליזציה להלקאה עצמית/שיפוטיות על אחרים.

אין "אני" ששולט, זה אומר אין "אגו" (לפי התפיסה הרוחנית לאגו, לא הפרוידיאנית/פסיכולוגית).

כשאין אגו, יש רק חמלה. לעצמנו ולאחרים (ורק מזכירה שחמלה לאחרים לא אומר שלא שמים גבולות או לא דואגים לצרכים שלנו).

בשורה התחתונה, אני לא חשה שאנשים שמלמדים זימון מציאות עוזרים לאנשים להתעורר באמת. לפחות עוד לא פגשתי לימוד כזה עד כה, ונחשפתי ללא מעט.

חוויתי הרבה טכניקות, שאמנם אנשים רבים מעידים שעוזרות להם במגוון מצבים, אך תמיד הרגיש לי שהן נשארות שטחיות ולא יורדות מספיק לעומק.

חסרה לי שם האיכות שלב פתוח מביא איתה.

חסרות לי שהות ונוכחות בלתי מתפשרות עם הכאן ועכשיו, וקבלה אמיתית את עצמי כפי שאני ואת המציאות כפי שהיא.

וגם, חסרה לי הכרה בכך שלמי שנדמה לי שאני אין באמת שליטה על המציאות, ומי שאני באמת פשוט חווה ומתוודעת לכל דבר שקורה בדיוק באותו הרגע שהוא מתרחש.

בפרק השני בפודקאסט "האור והצל", ראיינתי את דבורה חיץ, עורכת לשונית וספרותית, שחיפשה את דרכה הרוחנית בעולמות הניו אייג' במשך שנים רבות. בשיחה הזו, דבורה משתפת אותנו בסיפור חייה – על החוויות הרוחניות שחוותה לצד התסכול והכאב מהפער ביניהן לבין המציאות היום־יומית הקשה, ועל ההתנסות במגוון שיטות "זימון מציאות" שסיפקו לה תוצאות טובות בטווח הקצר, אך בטווח הארוך עוררו בה שוב ושוב מפחי נפש.

זוהי שיחה נוקבת על שיטות ותפיסות ניו אייג' פשטניות, ועל המלכודות והסכנות שהן טומנות לנפש האנושית המחפשת תשובות, וודאות וביטחון קיומי.

ניתן למצוא את פודקאסט "האור והצל" בספוטיפיי, אפל פודקאסט, גוגל פודקאסט, יוטיוב, באפליקציית Pocketcast,
או באתר taliamichaeli.com